מקום ושמו הארנס

מאת: לינדה שפיר,
צילום:
לינק לכתבה שהתפרסמה ב"טבע הדברים"

המקום שבו בעלי החיים מוצאים גן עדן, ואנחנו בני האדם באנו אליו כדי לתת, ללמוד, לאהוב ולסייע בהגשמת חלום הצלתם.

אי שם במרכז מזרחה של נמיביה, כ-300 ק"מ מעיר הבירה וינדהוק ((Windhoek, שוכנת החווה הקסומה הארנס ((Harnas. זה שנים שאני חולמת לשהות במקום שבו בעלי החיים חיים את חייהם, ואני אהיה שם כדי לצפות ולעזור. אולם הדברים לא הסתייעו. מירוץ החיים, הפרנסה, הלידות, שגרת היומיום – כל אלה שלטו בחיי. ובכל זאת, החלום נותר וסירב לדעוך.

טיולי הספארי הפכו לחופשה המועדפת עליי ועל אישי מזה 40 שנה: קניה, טנזניה, בוצואנה, גורילות ההרים באוגנדה – אך בכל אלה לא היה כדי להרגיע ולשכך את הצורך להיות שם עם אותם יצורים. לא רציתי רק לחלוף על פניהם, יפים ומרתקים ככל שיהיו, רציתי לגעת!

השנה תכננו טיול לנמיביה. במהלך התכנון פגשתי בחור נמיבי, אשר מיד בתחילתה של השיחה, שכמובן נסבה סביב הרצון שלי למפגש קרוב עם בעלי החיים, האיר את עיניי – הארנס. וכך, תכנון המסע היה ברקע ותיאורה של הארנס תפס את מלוא החלל – הסיפורים, התמונות, הרעיון שמאחורי. נשביתי בטרם טעמתי.

בבית הורמה גבה. לבד? כל כך רחוק? חיות פרא… מסוכן… מחלות… ובכלל מה פתאום ללא האיש שאתי?! בתי הזכירה לי שפעם, לפני שנים רבות, כשצפינו בסרט "גורילות בערפל", אמרתי שכשהילדים יתבגרו עוד אעשה מעשה. והנה, הם בגרו מאוד, יש להם ילדים משלהם, ובשלה העת למסע. רעי, עם חלוף הזמן הלך והתרצה, ולבסוף ניתן האות והדרך נסללה.

ולצד רשימת הציוד, בדיקת העונה המתאימה, ויזת עבודה המאפשרת עבודה עם בעלי חיים – הגיעו ההנחיות אשר הן מהות החוויה ועצמתה:

היה אוהב בעלי חיים; היה איש צוות; צא מתוך הקופסה; הקדש עצמך למקום, ובעיקר צפה לבלתי צפוי, אל תיצור לעצמך דימוי על המקום, לא מן האתר, לא מאנשים ולא מכל מידע אחר. היה פתוח ליצור לעצמך את הדימוי שיתבסס על הניסיון והזיכרונות, כפי שרק אתה חשת וחווית. איש לא יוכל להסביר לך כיצד להתחבר אל הברדלס, תלמד את זה בזמן הפגישה ובתנאים שרק אתה והחיה תיצרו.

ועוד, עליך להיות מחויב לכל סוגי העבודות, ובכך תתרום לאיכות חייהם של בעלי החיים.

תמצא עצמך מלוכלך, לעתים מתוסכל ולעתים אף תחוש פחד, אך כל אלה ייצרו תמונה מלאה וחוויה מיוחדת במינה. לאפריקה זמן משלה, ודרי הארנס מכתיבים את סדר יומך. זו הזדמנות ליהנות מהשקט והשלווה שבטבע, מן הנפלא שבהצלת בעלי החיים ולעתים אף למצוא בעצמך במשהו חדש ושונה שתרצה להקדיש לו יותר משעשית אי פעם.

אלה רגעים שיש בהם כדי לשנות חיים.

ומהי הארנס

הארנס היא חווה שמעניקה מקלט ובית לבעלי חיים יתומים ופצועים, אשר נזנחו מסיבה זו או אחרת ואשר אינם יכולים לשרוד בטבע. בחווה חיים גם בעלי חיים שנולדו בה. המטרה היא ליצור מרחבים אשר ניתן לשחרר בהם מינים מסוימים ולתת להם תחושה של חופש.

החווה משתרעת על פני שטחים עצומים. מרבית בעלי החיים חיים במרחבים מגודרים, אך חלקם מוחזרים אל הטבע. בחווה יש גם מתחמים מגודרים אשר נועדו לקלוט בעלי חיים חדשים, חולים ופצועים, ואחרים אשר לא ניתן עוד לשקמם.

הארנס הפכה לביתם של כ-1,000 בעל חיים, בהם אריות, נמרים, ברדלסים, זאבים טלואים, קופים, סוריקטות ועופות. הנתינה הבלתי מסויגת מאפיינת את המקום, לא משנה כמה קטנים או גדולים הם בעלי החיים, יפים או מכוערים, וכמה עבודה הם דורשים מהמטפלים. כך ניתן לראות יען צולע או נמר הדורש הסעה לבית החולים, או להכיר את הבבונים ולהעריך את חכמתם הרבה.

הארנס היא חווה פרטית אשר הוקמה על ידי משפחה בעלת אמצעים, שהעמידה לרשות החווה את כל רכושה ואדמותיה. לאחרונה נפתחו תכניות למתנדבים ואורחים המכניסות כסף לקופת החווה, זאת לצד קרנות שהוקמו במדינות שונות.

נרשמתי לתכנית מתנדבים ייחודית, שמעניקה תנאי מגורים מצוינים ומותאמת למבוגרים.

הגעתי לעיר הבירה וינדהוק, ובבוקרו של יום התקיים המפגש הראשון עם המשתתפים בתכנית ועם מי שלימים ילווה אותנו, והוא ממוביליה של הארנס, פריקי שמו – מחנך בעברו, אשר טביעת אצבעותיו מצויה בכול. היינו תשעה ואני הישראלית היחידה.

מכתב קבלת פנים ותודה על הצטרפותנו לתכנית, מילות הסבר קצרות, והשאר, כך הסבירו, ייאמר בחווה עצמה. קיבלנו סדר יום ל-14 ימים, ואיחולי הצלחה.

אחרי שעה קלה עלינו לרכב בדרך להארנס – "רק" 300 ק"מ, ואנחנו שם. לכולנו מטרה משותפת, והמטרה תרמה לקשר. כבר במהלך הדרך נשבר הקרח. מה ואיך ומתי ואילו חיות ואיך יהיה – והנה הגענו.

מרגע זה הפכה ה-Lupa – מסעדה באפריקנו – למקום המפגש. במרכז החווה יש חדר אוכל, בר, חדר אירוח, משרדים, בריכה קטנה עם כיסאות נוח לצדה, ודשאים שעליהם מבלים כל המי ומי: יען פצוע, זוג חזירי בר, קודו, טווסים, חתולים, וכלבים לצד בבונים. מדי פעם הופיעו איילים למיניהם. בערב הגיעו הנמיות, השועלים ומוזמנים אחרים לארוחה.

למחרת החלה הפעילות – הרצאה על החווה, מיקומה ותפיסת העולם המנחה את קיומה, הדרך שבה החיות מגיעות, שלב הבידוד, הרגלתן לבני אדם, טיפול, כל אחת לפי צרכיה, מיקומה במתחמים השונים, הצגת החיות; כל חיה והסיפור שלה. ערכנו סיור באזור, כולל בבית הספר של ילדי העובדים ויתומים מהסביבה.

אחר הצהריים ערכנו היכרות קרובה יותר עם בעלי החיים החופשיים שסביב אזור המחיה שלנו. כל יום הוקדש למין אחר. ערכנו סיור במתחמים, ולמדנו איך להכין לכל מין את המזון המיוחד לו. החווה מספקת מזון ל-1,000 בעלי חיים מדי יום.

למדנו כיצד לקרוא לנמיות, אוכלות הבשר, להגיע לארוחת הערב. נתבקשנו להשמיע קולות ררררררררררר בקול רם, ותהינו אם יקרה דבר. להפתעתנו, כמו ביציאת מצרים, הופיע צי של נמיות מכל עבר, והן התקבצו סביבנו, טיפסו על רגלינו, נעמדו והמתינו למזון. בהמשך נתבקשנו להשמיע קול אחר –  לולולולולולולו, שהביא אלינו את להקת השועלים, שאותם האכלנו במזון שלהם.

התכנית כללה חמישה סוגים של פעילויות להכרת בעלי החיים – הסבר, האכלה, טיפול, יציאה לטיול במרחבים הפתוחים, ישיבה ושהייה במתחמים השונים, כדי לחוות, להתקרב ולשהות עם בעל חיים מסוים יותר מאשר עם האחרים.

יצאנו אל המרחבים כדי לעקוב אחר עקבות בעלי החיים. למדנו לזהותם לפי גודלם, עומקם, צורתם. עקבנו אחרי עקבות האיילים למיניהם (קודו, צבי תומסון), ואף מצאנו את עקבות הברדלסים. למדנו על צמחיית המדבר וחווינו את עונת היובש נטולת כל עשב, ועל הצורך בחפירת בורות מים במרחבים היבשים שבהם שוהים אותם בעלי חיים.

בחווה יש בית ספר לילדי הבושמנים, אנשי הסאן, העובדים במקום וכן יתומים. ביקרנו בכיתה ונטלנו חלק בטקס בכנסייה. עין אחת לא נותרה יבשה למשמע שירי ההודיה על הטוב שמקום זה מעניק להם.

ובתוך המסגרת הזאת, כל רגע וכל יום וסיפורו. צפה לבלתי צפוי וכך יהיה.

פגשנו את בעלת המקום; על כתפה גור של בבונים מחותל, מוצץ בפיו, מקפץ מן הראש לברכיים, משתעשע. השיחה אתה זרמה. היא סיפרה על  אהבתה לבבונים, ובנוגע לזה הגור –  הוא מבלה אתה את כל הזמן ואף ישן אתה. כשיגדל, יועבר למתחם אחר, "גן הגורים", שם ייפגש עם גורים אחרים שאתם טיילנו באחו.

בימים הבאים נכנסנו אל כלוב הבבונים (ללא כל פריט מיותר, כי הם אוכלים הכול – משקפיים, תכשיטים, סיגריות, גם אם החבאנו אותם בכיסים, כי הם יודעים לפתוח רוכסנים. ומסוכן להתעמת אתם, שכן סירוב גורר כעס, ובבון כועס לא עושה חשבון… אני זכיתי לשיעור בהתנהגות עם הבבון כשנטלתי פריט מאחד מהם (שהיה שלי, כמובן, אבל לא לדעתו…) והוא גמל לי בכך שקרע את חולצתי. למדנו לשבת אתם, לתת להם לפלות כינים מראשינו (מה שנקרא grooming – טיפוח הדדי, שהוא אחד ממרכיבי הקרבה בקבוצת קופים). התלטפנו, ולימים התיידדנו מאוד.

הוצאנו אותם לטיול במרחבים, שלושה אנשים עם שלושה בבונים. הם קפצו, טיפסו על עצים, חזרו אלינו כדי לוודא שאנחנו שם, ועדיין שלהם. הם קיפצו על כתפינו וראשינו, נאחזו ברגלינו, ושוב יצאו לטבע, גילו את השורשים באדמה וחפרו, נענו לקריאתנו לשוב כשהתרחקו, והכול, כמובן, כל עוד אנחנו מקיימים את התנאים המקובלים עליהם, כלומר – הם מכתיבים את הכללים ואנחנו מקיימים אותם. לאחר שלוש שעות באחו, ובעזרת שכנוע קל מצדנו, הם חזרו לכלוב.

סיורי הבוקר, בדיקת הגדרות ושיחות בוקר טוב לאריות, לנמרים ולאחרים, הם חוויה בפני עצמה. פריקי גידל את האריות מאז שהיו גורים. הוא קורא להם בשמותיהם, והם מתקרבים לגדרות, נוהמים, ממתינים לליטוף עם מבטים צמאים לתשומת לב, וכל לטיפה גורמת להם להישען חזק יותר ולהתחכך בגדר שאליה נצמדו – כאילו היו חתולים… נגענו, ליטפנו, צילמנו, ולא ידענו את נפשנו מעצמת החוויה שבקשר הישיר שנוצר בינינו לבין המלך, שכל חיות הסוואנה יראות מפניו.

לאחר המפגש הראשון רצינו לשוב בכל בוקר, לגעת, לשמוע ובהמשך גם להאכיל בנתחי בשר במשקל של כחמישה ק"ג המושלכים אל מעבר לגדר. האחד תופס, זז מן הגדר ומתחיל לאכול, האחר מחזיק את נתח הבשר, שומר ונוהם. כל אחד ומנהגו. למדנו להכירם לפי ההתנהגות, לפי צבעם. זה בהיר יותר, זה נוהם יותר.

יצאנו אל השטחים הפתוחים, שם חיים שני ברדלסים תאומים העונדים קולרים. איתרנו אותם באמצעות המשדר. כמו בטבע, שם זוגות או שלושה ברדלסים אחים מבלים את חייהם יחד, וכאשר הם צדים, הם חולקים את הציד ומגנים זה על זה, כך גם כאן. מצאנו אותם מהלכים יחדיו, האחד אכל לשובע, נשכב לו בצל, ואילו השני בא כדי לקבל ליטוף, שתה מים מידינו, טייל אתנו קמעה וחבר לאחיו.

זה היה המפגש הראשון שלנו עם ברדלסים שחיים מחוץ לגדרות, שצדים וחוזרים לחיות כחיות בר.

יום אחד יצאנו לסיור ברכב עם אנטנת איתור, ואיתרנו ברדלסית, פרייד שמה, אשר שוחררה לטבע, המליטה שני גורים (גור אחד נפטר) ואימצה אחר. היא התקרבה אלינו עם שני הגורים. הם עמדו במרחק וצפו במתרחש. בעוד הם פראיים לחלוטין, היא, שלמדה שיש לבני האדם גם צדדים חיוביים, התקרבה, שתתה מים מידינו וישבה לצדנו. ליטפנו, הכרנו, אהבנו, מלאי התפעלות מיופיה, ובעיקר חווינו את קשר התודה שנוצר בין חיית בר שקיבלה סיוע כשנזקקה לו ואלה השייכים (אם כי לא באופן ישיר) למסייעים.

ביקרנו פעמים רבות במתחם שבו מצוי ברדלס צעיר כבן שנתיים, שהיה מועמד ל"שחרור"; ג'נטלמן מאיר פנים וידידותי. נסענו אתו כשהוא כלוא בארגז הרכב, כדי לשחררו לטיול. הוא צעד לצדנו והתענג על ריחות הטבע. אחרי כשלוש שעות חזרנו אתו למרחב המחיה שלו.

הציעו לי ולחברתי לבלות לילה עם הברדלס במרחב שלו, והחלטנו לקבל את ההצעה. נטלנו שקי שינה ומזרנים ונכנסנו למתחם. פרסנו את המזרנים, השתחלנו לתוך שקי השינה ונשכבנו על הקרקע. חלפו רגעים מועטים והוא הגיע, נשכב לצדי, דחף אותי מעט, שכן גם הוא רצה מזרן, והחל לגרגר בהנאה. התענגתי על הקולות ועל המחשבה כי היצור הנפלא הזה, הפראי, שיודע לצוד ולנהוג כמו כל חיית בר אחרת, קרוב אליי כל כך. הוא שקע בשינה עמוקה, ואילו אני שכבתי לצדו בהתרגשות אדירה ובפרץ של אהבה.

בין הפעילויות היזומות עם בעלי החיים, שהינו בעת המנוחה גם בין בעלי החיים האחרים אשר סביבנו כל הזמן. זוהי תחושה מופלאה להיות מוקף בבעלי חיים שבדרך כלל אנחנו נוהגים לצפות בהם מגגו של רכב בטיולי ספארי, וכאן הם מסתובבים סביבנו כאילו היינו חלק ממערכת אקולוגית אוטופית, שבה כולם מודעים לזכותם של כולם לחיות. בכל מקום שם פנינו הסתובבו אימפלות, יענים, עופות, נמיות, שועלים ועוד. הם מתארחים לידנו בבר, ליד השולחן, משעינים ראש על כתפינו, נענים לקריאות, ובכל רגע נוסף יצור חדש לקבוצה, מסתכל מסביב כדי לראות מי חדש, מתקרב ובוחן, והשמחה אינה יודעת גבול, כאילו החווה שלהם ואנחנו האורחים, ומנהגי האירוח שלהם כל כך מסבירי פנים.

בוקר אחד, שלא על פי התכנית, נקראו עובדי החווה כדי לאסוף ארבעה גורי ברדלס שקרבו לאחד המשקים וחקלאים איימו לפגוע בהם. העובדים שאלו מי מאתנו מוכן לשבת בכלוב עם ברדלס כדי שזה יתרגל לריח בני אדם. הסבירו לנו כיצד צריך לנהוג במצב כזה. מתקרבים בשקט ובשלווה, צעד אחר צעד, ויושבים לצדו כאילו זהו הדבר הטבעי ביותר לעשות… כמובן שבתוך דקות מצאתי את עצמי בכלוב.

ישבתי בפינה, הגור בפינה הנגדית, חשף מעט שיניים, מפחד. השפלתי מבט. לאחר רגעים של היכרות נדמה היה שהאמון החל להיבנות. ישבתי כשעתיים. מדי כמה שעות התחלפו האנשים בכלובים, ולאחר כמה ימים ניתן כבר להגיש להם מים ואוכל מטווח קרוב מאוד. לימים שמעתי כי האחים שוחררו לחופשי, הרחק מהמשקים החקלאיים.

כל חיי אני קשורה לבעלי חיים, אבל כשראיתי את מהות הקשר בין פריקי לבין האריות הבנתי שבסיפור האהבה שבין האדם לבעלי החיים יש גם רמות אחרות מאלה שהכרתי. כשהגענו, פריקי שב לחווה לאחר תקופת היעדרות. הוא נכנס למרחב המחיה של שני אריות שגידל מאז היותם גורים, זכה ל"חיבוק" עז שהפילו ארצה, ולנהמה אדירה. הנהמות והחיבוקים בינו לבין האריות מלווים אותי חודשים מאז שובי.

בוקר מרהיב עם שלוש נמרות שהתקרבו לגדר למרחק נגיעה, אבל מאחר שהן לא ילידות, לא נהוג להסתכן, ולכן המגע הוא דרך הגדר מבלי להיכנס למרחב החצר שלהן – האחת מטפסת על העץ ומדגמנת, מצפה לרכב ולמזון; האחרת, עומדת בפינה, מדי פעם מקיפה את בור המים, ומהלכת על שתיים, נשענת על הגדר; השלישית עומדת בעמדת ציד קבועה, פותחת מדי פעם בריצה, מבלי להתייחס לאריה שעומד מולה מעבר לגדר, מתבונן בסקרנות במעשיה. לביאה אחת ונמרה אחת, זו מול זו, כל אחת מעבר לגדר שלה, לעולם אינן חדלות: עמדת ציד, התקדמות אטית וריצה בשני שבילים מקבילים, וחוזר חלילה.

התמסרתי לשלווה, לשקיעות ולזריחות, לבעלי החיים המגיעים לבורות המים עם רדת החשכה, ולציפייה למפגש הבא הצפוי עם שחר, בין אם זה עם אריה או ברדלס או סתם שועל קטן.

המקום הוא מקום של נתינה בלתי פוסקת, שממגנט וכמעט נוטל ממך את הזיכרון שקיים עולם אחר מחוץ לחווה.

קרקלים מתלטפים, קופצים, רצים וחוזרים שוב ללטיפה, ובין לבין משתובבים עם בקבוק המים או עם התיק שהעזת להניח, ובקושי תצליח לחלץ. קרקלית אחת הרה מופרדת מן האחרים לקראת לידה כדי להרחיקה מן הזכר אשר בעבר המית את גוריו שלו. קופה עיוורת יושבת בכלוב, ונכנסים אליה כדי להאכילה; מושיטים יד – היא מאזינה, מושיטה אף היא את ידה, ואתה יושב ומלטף ומבין שללא המקום הזה היא לבטח לא הייתה עוד בחיים. אוח חסר עין הגר על אחד העצים בא לקבל את מנת המזון שלו מכף ידך מדי יום. נשר עם כנף שבורה, יען צולע – עולם מלא חמלה ואהבה לבעלי החיים.

אני לא יודעת אם מישהי מהחיות נקשרה אליי, אבל אני נקשרתי בעבותות למקום, לרעיון, לעשייה.

הייתי אורחת בזמן ההוא שם, עברתי דרך. רציתי לצפות, ללמוד, לגדול ולאהוב, ואחר כך לשוב הביתה.

ואני עוד אשוב לשם.

לגלריה